שאלון אישי לי מנחם

 

נעים להכיר. קוראים לי - לי, אני בת 26, ובשמונה עשר החודשים האחרונים, אני בעיקר אמא של גאיה. כשגאיה הייתה בת שלושה חודשים, אבא שלה ואני נפרדנו, ומאז אני "אם חד הורית". למה המרכאות? כי בת'כלס, אני הכל חוץ מחד הורית. אבל על זה ארחיב בהזדמנות אחרת.

הפעם אני רוצה לדבר על הדבר שהכי מעסיק אותי בחודש האחרון – הגן! לפני חודש גאיה נכנסה לגן בפעם ראשונה. חשוב לי לציין שבמהלך כל השנה הראשונה לחייה של גאיה, הייתי איתה בבית. לא הלכתי לעבודה, לא השארתי אותה עם מטפלת. היינו אני והיא. קיבלתי החלטה שאני רוצה לתת לה, וגם לעצמי, את השנה הראשונה בחייה, וזו הייתה ההחלטה הכי טובה שקיבלתי בחיים. טיילנו, שיחקנו ובעיקר היינו ביחד כל היום. אז אתם יכולים לתאר לעצמכם כמה טראומתית היתה הכניסה שלה לגן. אגב, אני חושבת שלי יותר מאשר לה.

עכשיו, באופן עקרוני גאיה היא לא תינוקת בכיינית. הפעמים הספורות שבהן ראיתי אותה בוכה היו כשמשהו ממש הציק או הכאיב לה. ופתאום, ביום הראשון של הגן הילדה שלי בוכה. גאיה שלי! אמרתי לעצמי, אין... את לא יכולה ללכת, היא הרי לא בוכה אף פעם, אז אם עכשיו היא בוכה זה סימן שרע לה.

הגננת (שאני מסירה בפניה את הכובע על איך שהיא התמודדה איתי ובטח עם עוד כמה אמהות חרדתיות כמוני) הרגיעה אותי כל פעם מחדש. היא הסבירה לי שזה טבעי ושזה דווקא טוב שגאיה בוכה, כי זה מראה שהיא מבינה. שהיא מתחילה להיות בן אדם שמבין.

ואז התחיל לו שבוע ההסתגלות, אתם מכירים את המתמטיקה? יום ראשון משאירים את הילדים בגן רק לשעה, אח"כ לשעתיים וכו'. עד שהגיע היום שבו היא נשארה בגן למשך יום שלם, כולל שנ"צ. אמרו לי שאפשר לבוא לאסוף בין השעות 15:30 ל-16:30 אחה"צ. מהלחץ שהיא תראה אמא אחרת אוספת את הילד שלה לפני שאוספים אותה, התייצבתי בגן ב- 15:15 וחיכיתי מחוץ לדלת. אחרי שיום שלם של סרטים ודאגות, יצאה אלי ילדה חייכנית ושמחה.

אני לא אשקר. במשך עשרה ימים ישבתי מחוץ לגן והצצתי מהחור שבגדר. הרגשתי שזה המינימום שאני יכולה לעשות בשביל הביטחון שלה. הרי עם כל הכבוד לגננות המקסימות, כל הסיפורים המטורפים בחדשות היום מראים לנו שלעולם אי אפשר לדעת. וככה ראיתי אותן מלטפות אותה ודואגות לה, ובעיקר נרגעתי.

ואי אפשר להתעלם מנוכחותו החוזרת של ה"באבי". מה זה באבי אתם שואלים? בקבוק החלב של גאיה. עד שהיא נגמלה מבקבוק לפני שנת הצהריים, הגיע הגן, ושם "באבי" עשה קאמבק בתור המרגיע הלאומי. הגן מלא בסיפורים. גאיוש' כבר התרגלה והלכה לשם בשמחה, ואז הגיעה הרגרסיה. אותה רגרסיה מפורסמת שמסבירים לי שכל הילדים עוברים. אומרים שזה מאוד טבעי. טבעי אבל מבאס. פתאום חזר הבכי, וקראו לי באמצע היום לקחת אותה. אבל תודה לאל, גם זה מאחורינו. כרגע. מאז שיש לי את גאיה למדתי שהכל עובר. הכאבים שמלווים את בקיעת השיניים, הלילות הלבנים, החום, השלשולים... כל דבר שבאותו רגע נראה לנו כמו סוף העולם, בסוף עובר.

כרגע אנחנו בעיקר מתמודדות עם מגוון המחלות שהגן מביא איתו. ליחה, שיעולים, נזלת, דברים מגניבים כאלה אתם יודעים. נכון לרגעים אלה למשל, יש לנו איזה וירוס, כן גם לי. עוד לא פיתחתי את חסינות אימהית (אם יש דבר כזה בכלל). אומרים שגן זה כיף. השאלה שלי היא מי זה ה-אומרים- הזה ומה הגדרה שלו לכיף.